אנטומיה של איתות

כשאומרים ״יש כאן איתות״, קל לקפוץ מיד ל״אז קונים״. אבל איתות שלם מורכב מכמה חלקים נפרדים, וכל אחד מהם עונה על שאלה אחרת. ההפרדה ביניהם היא מה שהופך זיהוי תבנית לתוכנית שאפשר לבדוק.

ארבעה חלקים

• הכנה (setup): המבנה שכבר התרחש — הנרות שיוצרים את ההקשר. ההכנה לבדה אינה פעולה.
• טריגר (trigger): רמת מחיר מוגדרת שצריך לשבור כדי שהתרחיש ״יופעל״. עד שהרמה לא נשברה — אין איתות פעיל, רק הכנה.
• ביטול (invalidation): הרמה שבה ההיגיון של התרחיש מופרך — הסטופ. בשיטה שומרים אותו הדוק ומעוגן לכניסה (קרוב לטריגר), ומרחיבים אותו רק ככל שמצטברות ראיות. זו נקודת היציאה המתוכננת.
• היגיון יעד: רמת ייחוס שאליה המהלך עשוי לנוע — למשל גבוה או נמוך קודם. זהו יעד הגיוני, לא הבטחה.

על גרף אחד

בדוגמה הזו, הנר הכיווני היורד (2D) הוא ההכנה. הטריגר הוא הגבוה שלו: רק אם המחיר שובר אותו מעלה, מופעל תרחיש העלייה (והנר הבא אכן הופך ל־2U). הביטול נשמר הדוק וקרוב לכניסה — למשל מתחת לפתיחת נר הכניסה, ממש מתחת לטריגר — כי אם המחיר חוזר ונופל לשם, הפריצה לא החזיקה. היעד הוא רמת ייחוס מעל:

תרגיל

סיכום

איתות = הכנה + טריגר + ביטול + היגיון יעד. הטריגר הוא רמה שצריך לשבור, לא פעולה מיידית; הביטול מוגדר מראש, הדוק ומעוגן לכניסה; והיעד הוא רמת ייחוס הגיונית, לא הבטחה. ההפרדה בין ארבעת החלקים היא מה שהופך זיהוי תבנית לתרחיש שאפשר לתכנן ולתחקר.